96. ליקויי בניה-חברת קולסקי דגני כפר גנים (1999) חויבה לפצות רוכשי דירה בסך של כ-71,000 ₪ בגין ליקוי בניה ​

 

בית משפט השלום בפ"ת חייב ביום 5.11.2012 את  חברת קולסקי דגני כפר גנים (1999) בע"מ לפצות רוכשי דירה שהיו מיוצגים על ידי עו"ד צבי שטיין מרמת-גן בסך של כ-71,000 ₪ בגין ליקוי בניה, עגמת נפש הוצאות משפט וכו'

 

להלן, קטעים נבחרים מפסק הדין

                                                     

ביום 9.6.2004 התקשרו התובעים עם הנתבעת 1 בחוזה לרכישת דירה בבניין הנ"ל (להלן: "הדירה").

התשל"ג- 1973 (להלן: "חוק המכר").

 

התובעים טוענים עוד כי ההסכם נשוא התביעה הינו "חוזה אחיד" ועל כן, כל סעיף הבא להגביל את התובעים בפני תביעה ו/או הבא להסיר אחריות ממי מהנתבעים לתיקון הליקויים, הינו סעיף פסול לפי , התשמ"ג- 1982 (להלן: "").

התובעים טוענים עוד כי הנתבעים 2- 4 התרשלו כלפיהם והינם מעוולים לפי [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין").

 

טענות התובעים

 

התובעים טוענים כי הנתבעת 1 נכנסת לגדר הגדרת "מוכר" לפי ועל כן הינה אחראית כלפיהם וזאת חרף סעיפים בהסכם אשר מפנים הדיירים לקבלן על מנת לבצע תיקונים.

 

התובעים טוענים כי הודעתם לקבלן הינה בבחינת הודעה למוכר.

 

יצוין כי התובעים בחרו שלא לדחות התביעה כנגד הנתבעת 1 וזאת על אף שהנתבעים 2- 4 (להלן: "הנתבעים") לא טענו כל טענה כלפיה והסכימו לדחיית התביעה כנגדה.

לטענת התובעים, הנתבעים איבדו את זכות התיקון לאור התנהלותם לאורך כל הדרך לרבות בקשתם כי התובעים יתורו אחר אריחים חלופיים וזהים וכן משום שהתובעים איבדו אמונם בנתבעים.

התובעים טוענים כי על אף הגבלת הזמן בדבר הודעה על ליקויים ב, אין חובה להודיע בכתב ועל כן הודעה בעל פה חוסה תחת כנפי החוק.

 

זאת ועוד, התובעים טוענים כי בשל היכרות מוקדמת בין בנם לבין בנו של הנתבע 3, רוב הפניות נעשו בעל פה או טלפונית.

התובעים מוסיפים כי בכל הקשור לחיפוי, בנוסף לפרק הזמן הקבוע בתוספות ל, עומד להם פרק זמן של  3 שנים נוספות.

התובעים טוענים עוד כי נשלח על ידם מכתב למשה קולסקי בדבר הליקויים אולם התשובה שקיבלו ממנו הייתה כי משה קולסקי לא מכר להם דירה.

התובעים טוענים כי הנתבעים הודו באחריותם היות וטענו בכתב ההגנה ואף טענו בפני בית המשפט כי הם מוכנים לתקן הליקויים.

 

לא כל שכן, לטענת התובעים הודאה מעין זו הינה בבחינת הודאת בעל דין ועל כן היא עוצרת את מרוץ ההתיישנות לפי סעיף 9 ל, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות").

התובעים טוענים עוד כי היות והנתבעים לא זיהו הליקויים והפגמים אין הם יכולים להיחשב כבעל מקצוע ראוי.

התובעים טוענים עוד כי פתרון ההדבקה שהציעו הנתבעים הינו פתרון לוקה בחסר והוא אינו מתאים במקרה דנן.

התובעים מדגישים כי התובענה דנן מושתת הן עילה חוזית, הן על והן על טענת רשלנות ועל כן, משהוכחה לדידם רשלנותם של הנתבעים, אין חובה להודעה בכתב בזמן הקבוע בחוק המכר.

טענות הנתבעים

 

הנתבעת 1

 

הנתבעת 1 טוענת כי בהסכם ישנה המחאת זכות ביחס לסעיפי התיקון המחילים חובה על הנתבעים לתקן ולפיכך לא ניתן להגיש תביעה כנגדה.

מכל מקום, אין מחלוקת כי התובעים לא הודיעו לנתבעת 1 על פגמים או ליקויים משום סוג אלא לנתבעים 2 ו- 3 בלבד.

ההודעה הנ"ל לנתבעת 1 נמסרה לראשונה לאחר 6 שנים מהיום שנתגלו הליקויים .

הנתבעת 1 מוסיפה כי חלף המועד הקבוע ב לאחריות קבלן בממכר.

הנתבעת 1 טוענת כי התובעים זנחו את טענת "חוזה אחיד".

הנתבעת 1 לא הניחה המרצפות ולא נקראה מעולם לראות הפגמים לרבות בעת ביקור מומחה מטעם בית המשפט בדירה, וזאת לאחר שבית המשפט פטר הראשונה מלהגיע.

הנתבעת 1 טוענת כי הוספתה לכתב התביעה נעשתה בחוסר תום לב ובניגוד להסכם וכי התובעים לא פעלו להקטנת הנזק, אלא ההפך הוא הנכון.

 

טענות הנתבעים 2- 4

 

הנתבעים טוענים כי לא הוכחה אף פניה אליהם עד לשנת 2010  לרבות פניות בעל פה או בטלפון.

הנתבעים טוענים כי הדגישו שעל אף חלוף המועד לפי ולפנים משורת הדין הם מוכנים לתקן הליקויים במרצפות כחלק ממתן שירות טוב ותו לא.

הנתבעים תוהים מדוע התובעים צירפו רק את אישור המשלוח בדואר רשום של המכתב למשה קולסקי מיום 1.3.10 ולא את המכתב עצמו.

הנתבעים טוענים כי אי צירוף המכתב לכתב התביעה אינו מקרי וכי התובעים ידעו שצירופו יהיה בעוכרם.

הנתבעת 2 טוענת כי הייתה מוכנה בעבר ועודה מוכנה לתקן הליקויים להם טוענים התובעים וכעת תחת פיקוח של מומחה בית משפט ועל כן לא יעלה על הדעת שתעשה דבר שאינו תואם לתקן עת היא כפופה לפיקוח הנ"ל.

הנתבעים טוענים כי ראש הנזק של כאב וסבל הינו מוגזם ומכל מקום שהתובעים לא פעלו למען הקטנת הנזק אלא הגדילו אותו בשיהוי הניכר שלהם בפניה לנתבעת 2 וכן באי רצונם להראות לנתבעת 2 את הליקויים ולתקנם.

הנתבעים טוענים כי טענת התובעים ולפיה מומחה בית המשפט ראה ליקויים אשר הנתבעים לא השכילו לראות דינה להידחות, זאת משום שחלפו שנתיים בין ביקורם של הראשונים לבין ביקור מומחה בית משפט.

ודוק, הנתבעים מדגישים כי במסגרת אותן שנתיים שלעיל התובעים עשו שימוש בדירה ואין בממצאי המומחה בכדי להוכיח פגמים וליקויים שהיו קיימים במועד ביקור הנתבעים.

הנתבעים טוענים עוד כי היות והפניה נעשתה אליהם בחלוף 5 שנים מיום כניסת התובעים לדירה, לא  יכלו לחפש אריחים לליקוי שכלל לא ידעו עליו.

לא זו אף זו, חלוף הזמן גרם לכך כי אין בנמצא אריחים רזרביים ועל כן יש לבצע תיקון גורף ונרחב יותר מזה שהיה נדרש אילו התובעים היו מיידעים הנתבעים תוך זמן סביר כפי שנדרש ב.

פתרון ההדבקה הינו הפתרון היעיל ביותר לדידם של הנתבעים ומשמומחה בית המשפט אישר פתרון זה, הנתבעת מבקשת לאפשר לה לבצע ההדבקה.

 

דיון

 

הנתבעת 1

 

בעניינו הנתבעת 1 רכשה זכויותיה בדירה מכוח הסכם קומבינציה כאמור לעיל.

אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעים  הינם הדיירים הראשונים בדירה.

סעיף 33 סייפא להסכם גורס כי ""הקבלן יהיה אחראי לביצוע תיקונים כאמור גם כלפי מי שהבעלים יעבירו לו את זכויותיהם".

דהיינו, הנתבעת  2 תהיה אחראית לביצוע תיקונים גם כלפי התובעים בענייננו וזאת משום שעסקינן בהמחאת זכות.

התובע העיד בחקירתו הנגדית אודות האחריות המיוחסת לנתבעת 1:

"ש: הפנייה הראשונה לנתבעת 1 הייתה בשנת 2010?

ת: כן. לא היה לי מה לפנות אליה בנושא הנזק, אין לי טענות אליה"

(עמ' 13 שורות 22- 23 לפרוטוקול מיום 28.10.12).

 

לעניין הטענה כי הנתבעת 1 הינה בגדר "מוכרת" לפי סעיף 4א ל, נראה כי יש לדחות טענה זו מכל וכל.

סעיף 4א ל קובע כדלקמן:

"4א.    (א)  הקונה או קונה המשנה יהיה זכאי להסתמך על אי-התאמה –

 

(1)   שניתן היה לגלותה בעת העמדת הדירה לרשות הקונה, אם הודיע עליה הקונה או קונה המשנה למוכר בתוך שנה ממועד העמדת הדירה לרשות הקונה;

(2)   שלא ניתן היה לגלותה בבדיקה סבירה בעת העמדת הדירה לרשותו אם הודיע עליה למוכר תוך זמן סביר לאחר שגילה אותה.

 

בעניינו התובעים הודיעו לנתבעת 1 על הליקויים רק בחלוף 6 שנים מיום שנתגלו ולא נתנו לנתבעת 1 הזדמנות לתקן הליקויים אלא בחרו להגיש נגדה התביעה הנ"ל.

 

ביום 17.4.11 הסכים בא כוח התובעים לדחיית התביעה כלפי הנתבעת 1 והתנה זאת בכך שהנתבעים 3ו- 4 יקחו אחריות:

"אנו תבענו את הנתבעת 1 על פי . אני אסכים לדחות את התביעה נגדה רק בתנאי שלא תועלה כל טענה על ידי הנתבעים 3 ו-4 בדבר העדר אחריותם האישית בכל שלב בתיק" (עמ' 3 שורות 27- 28 לפרוטוקול מיום 17.4.11).

באותו הדיון ציין הנתבע 3 כי "הנתבעת 1 לא אחראית לתיקון. התובע טוען לליקויים. אני מבקש שהנתבעת 1 תאשר שבמשך 7 שנים התובע גם לא התלונן אצלם".

 

בתגובה לכך השיבה אימא של הנתבעת 1: " אני מאשרת כי לא הייתי מודעת לכל השתלשלות הדברים מרגע שנעשה בינינו ההסכם, לא פנו אלינו ולא יידעו אותנו. כשקיבלנו את התביעה היינו ממש בשוק. לא ידענו כלל ולא יידעו אותנו במשך 6 שנים" (עמ' 3 שורות 14- 23 לפרוטוקול מיום 17.4.12).

 

בדיון מיום 28.2.12 הצהיר ב"כ הנתבעים כי הנתבעים מסכימים לבצע התיקון בהתאם לקביעות המומחה וכי הינם מסכימים כי התביעה כנגד הנתבעת 1 תדחה.

 

ב"כ  התובעים סירב לכך כל עוד יתר הנתבעים אינם נוטלים אחריות.

אשר על כן על, הנני דוחה טענות התובעים בכל הקשור לאחריות הנתבעת 1 לליקויים בדירה וקובעת כי יש לדחות התביעה כנגדה.

 

הנתבעים 2- 4

 

הודעה כדין ותקופת הבדק

 

סעיף 4א ל מטיל על הקונה הנטל להודיע למוכר על אי התאמות בדירה תוך פרקי זמן מסוימים. עמידה בנטל זה מהווה תנאי להסתמכות הקונה על טענת אי ההתאמה.

הדעה הרווחת היא כי סעיף 4א, כמוהו כדיני ההתיישנות, עוסק בנטלים המוטלים על הקונה המבקש לממש את זכויותיו בשל הפרת המוכר.

הנטל להודיע על אי התאמה במועד והנטל להגיש תביעה בטרם תחלוף תקופת ההתיישנות הם נטלים נבדלים, שעל הקונה לעמוד בשניהם.

 

ההבדל העיקרי הינו כי אי עמידה בנטל ההודעה עלול לשלול את הסתמכות הקונה על אי ההתאמה במישור המהותי ולהבדיל, אי הגשת תביעה תוך תקופת ההתיישנות מקימה מחסום פרוצדוראלי למימוש זכויותיו.

במקרה דנן, נראה כי בהתאם לסעיף 4 (ג) ל המכר, תקופת הבדק הינה תקופה המנויה בתוספת שתחילתה בעת העמדת הדירה לרשות הקונה ותקופת האחריות הינה תקופה של שלוש שנים שתחילתה בתום תקופת הבדק.

בהתאם לסעיף 2 לתוספות ב, תקופת הבדק לליקוי בריצוף וחיפוי לרבות שקיעות ושחיקה- הינה שנתיים.

קרי, לכל היותר, אחריותו של המוכר מסתכמת ב -5 שנים מיום גילוי הליקוי.

 

בענייננו התובע 2  (להן: "התובע") העיד כי טרם כניסתו לדירה הבחין בליקויים:

"ש: אתה תמיד, לאורך כל העדות שלך אמרת שאתה 20 שנה בפרויקטים, במה אתה מתעסק?

ת: אני בנה מפעלים. אני מתוכנית ועד מפתח.

ש: מן הסתם ידוע לך בתור מישהו שמתעסק בנדל"ן שברגע שיש מסירת חזקה עושים פרוטוקול מסירה. למה לא צרפת?

ת: אתה צודק, עשיתי פרוטוקול מסירה ומסרתי את זה לשלומי הקבלן. אין לי העתק.

ש: מתי מסרת אותו לשלומי?

ת: בנובמבר 2004.

ש: חודש לפני שנכנסת לדירה?

ת: כן.

ש: מסרת את הפרוטוקול במעמד מסירת הדירה?

ת: לא, היה חודש לפני שקיבלתי את המפתח נעשה פרוטוקול מסירה, היינו שלומי ואני בדירה, הוא רשם את הליקויים שאני הצבעתי עליהם.

ש: את כל מה שביקשת הוא רשם?

ת: כן, הוא ביקש ממני חודש לתקן וזה מה שהיה. בדצמבר נכנסתי לדירה.

ש: למה נתת לו את פרוטוקול המסירה?

ת: הוא הביא טופס איתו והוא מילא.

ש: לא קיבלת עותק מזה?

ת: לא, זו הטעות שלי. הלוואי והיה לי אותו".

(עמ 14 שורות 5- 22 לפרוטוקול מיום 28.10.12).

 

כאמור לעיל, התובע  ידע כבר בנובמבר 2004 כי ישנם ליקויים בדירה והסב את תשומת ליבם של הנתבעים או מי מטעמם.

התובע העיד כי תוקנו חלק מהליקויים עובר לכניסתו לדירה אולם נותרו ליקויים נוספים.

תמוה  כי התובע לא שלח ולו מכתב אחד לנתבעים בדבר הליקויים אלא רק בשנת 2010.

תמיהה זו מקבלת משנה תוקף לאור עיסוקו של התובע.

התובע נימק זאת בטענה כי היו יחסי חברות בינו לבין הנתבע 3 וכאשר נשאל ליחסי חברות הנ"ל טען כי ילדיהם לומדו באותו בית ספר ועל כן יש מכרים משותפים.

התובע עמד על כך כי אותם יחסי חברות הם שמנעו ממנו לשלוח מכתב רשמי לנתבעים .

"ש: אתה רוצה להגיד לי שבמשך 5 שנים לא שלחת מכתב אחד לקבלן?

ת: לא. התייחסתי אליו בצורה חברית, הבנתי שאין לו ריצוף ולא היה לי מוצא. הכל נעשה בצורה חברית כי אנחנו מכירים.

ש: איזה היכרות?

ת: יש לנו חברה משותפת, הילדים לומדים יחד, מהעיר.

ש: שיש ליקויים בחב' שאתה עובד אצלה, פונים אליכם בכתב?

ת: כן. אתה מכיר את הפתגם "הסנדלר הולך יחף"?

ש: אמרת שבשנת 2008 התקנת פרקטים. לאור היחסים החבריים ביניכם, למה לא פנית בכתב שאם לא יתקן לך אתה מתקין פרקטים?

ת: אנחנו לא ברמה חברית שאנחנו נפגשים כל שישי, אנחנו מכירים. ראיתי שאין לי מוצא ושמתי פרקטים.

ש: אם מישהו הולך לתקן ליקוי שאתם לא מוכנים לתקן הוא לא מודיע לכם על כך?

ת: אני לא מבין.

ש: אתה לא חושב שלכל הפחות, אם הייתה בעיה ופנית אליהם והם לא תקנו אותה, כשהלכת לעשות פרקטים לא הוצאת פקס או מייל על כך?

ת: לא חשבתי על זה"

(עמ' 15 שורות 3- 18 לפרוטוקול מיום 28.10.12).

 

התובע לא הציג ולו בדל ראיה כי הוא אכן פנה אל הנתבעים והודיע להם בדבר קיום הליקויים במרצפות הדירה.

 

זאת ועוד, תקופת הבדק מיועדת לאפשר איתורם של פגמים ואי התאמות בדירה בתוך תקופה קצובה ותיקונם על ידי המוכר. לתקופה זו חשיבות הן בנוגע ליחסי הצדדים לחוזה, והן בתרומתה ליעילות המערכת המשפטית ולמניעת הקצאה בלתי יעילה של משאבים. לו ניתנה לנתבעים זכות התיקון אזי יכול והייתה מתייתרת הגשת התביעה הנ"ל ומכל מקום, חלוף הזמן והתקנת הפרקט הינם בבחינת הגדלת נזקי התובעים .

 

אציין כי טענות התובע כי מחד גיסא לא פנה לנתבעים בכתב אודות הליקויים הנ"ל משום שהיו יחסי חברות בינו לבין הנתבע 3 ומאידך גיסא התקנת פרקט ללא ידיעת הנתבע 3 – בכך יש משום סתירה מהותית היורדת לשורשו של עניין.

  

זכות התיקון

 

בסוגיית הזכות לתקן אל מול הזכות לקבל פיצוי כספי, מחייב את הרוכש ליתן למוכר הזדמנות נאותה לתקן את אי ההתאמות. סעיף 4ב (א) ל קובע:

"התגלתה אי התאמה או אי התאמה יסודית הניתנת לתיקון, על הקונה או קונה המשנה  לתת למוכר הזדמנות נאותה לתקנה, ועל המוכר לתקנה תוך זמן סביר".

 

ההלכה הפסוקה לעניין זה מורה כי זכות התיקון העומדת למוכר, תישלל הימנו מקום שהוא לא נענה לפניות הדיירים, התחמק מלתקן או שביצע ניסיונות תיקון כושלים עד שחדלו להאמין בכושרו ומקצועיותו, וכן הזכות לתקן נתונה למוכר המודה בליקוי ומוכן לתקנו אך ספק אם עומדת הזכות למוכר המכחיש את עצם הליקויים (ראי/ה (2), 858, בעמ' 863).

 

יודגש כי הדרישה לאפשר למוכר לתקן את אי ההתאמה היא נטל המוטל על הקונה או קונה המשנה וזאת טרם ייזקק לכל תרופה אחרת נגד המוכר.

המלומד איל זמיר עמד בהרחבה על סוגיית תיקון אי-ההתאמה במכר דירות ובסוגיית הנטל לאפשר למוכר לתקן את אי-ההתאמה בספרו ", תשל"ג-1973" פירוש לחוקי החוזים [4], בעמ' 579 ואילך. ככלל, כך מציין המחבר, הקונה אינו חייב לאפשר למוכר לתקן את אי ההתאמה ולמוכר אין זכות לתקן את אי ההתאמה.

אולם, אם נתינת הזדמנות לתקן את אי ההתאמה היתה מאפשרת למוכר לסלק אותה, תוגבל היזקקותו של הקונה לתרופות אחרות בגינה.

 

זהו נטל נוסף, בצד נטל ההודעה הקבוע בסעיף 4א כאמור לעיל, המטיל על הקונה מתוך התחשבות באינטרס הלגיטימי של המוכר לתקן בעצמו אי התאמות שבידיו לתקן.

 

בעניינו, התובעים טוענים כי הנתבעים איבדו את זכות התיקון משום שהאחרונים לא הביעו נכונות אמיתית וכנה לתקן הליקויים אלא רק לאחר הגשת התביעה דנן.

התובע העיד כי אינו סומן על הנתבעים וכי לא מעוניין שהם יבצעו התיקונים אלא שהוא יבצע אותם בעזרת קבלן אחר ובפיקוחו שלו.

הנתבעים מצידם טוענים כי לא ניתנה להם הזדמנות אמיתית לתקן הליקויים ועל כן התובעים שללו מהם את זכות התיקון.

 

התובע 2 העיד בפני בית המשפט וטען כאמור כי לא מעוניין שהנתבעים יתקנו הליקויים:

"ש: איך היית רוצה לבצע את התיקון?

ת: הייתי מאוד רוצה לבצע את התיקון בכוחותיי, ניסיוני, אני גם בעל מקצוע, אני כבר 20 שנה מנהל פרויקטים, יש לי קבלנים שלי. אני מסוגל לבצע וגם לפקח על העבודה. זאת מהסיבה שהיחסים ביני לבין הקבלן, אני מאוים כל הזמן מטעם הקבלן שהבן שלו למד משפטים ואין לו מה לפחד. לבטח אני לא רוצה שהוא יתקן".

(עמ' 10 שורות 3- 7 לפרוטוקול מיום 28.10.12).

 

לא ניתן גם להתעלם מעדותו של התובע בעניין עלויות התיקון:

"ש: אמרת שאתה מעדיף לבצע התיקון על ידי קבלנים שיש לך. מי הקבלנים האלה?

ת: קבלני בניין וריצוף שאני איתם בקשרי עבודה. השוק גדול.

ש: מן הסתם הקבלנים האלה בתור מישהו שאתה מכיר יבואו לקראתך במחיר?

ת: אני מניח שכן, אני לא יודע"

(עמ' 15 שורות 31- 32 ועמ' 16 שורות 1- 2 לפרוטוקול מיום 28.10.12).

  

על מנת לעמוד על הליקויים והדרכים לפתרון, מונה המומחה, מר מיכאל קרבצ'יק (להלן: "מומחה בית משפט") אשר ערך 2 חוות דעת האחת ביום 17.8.11,  בה קבע כדלקמן:

"לאור האמור לעיל יידרש להחליף אריחים במטבח, בסלון ובפרוזדור בשטח של כ- 53 מ"ר.

עלויות התיקון:

 

פירוק אריחים  40 ₪/ מ"ר – 2,120 ₪.

ניפוי חול וביצוע ריצוף חדש עבודה וחומר 240 ₪/ מ"ר- 12,720 ₪.

ביצוע רובה ותיקוני טיח מעל לפנלים 40 ₪/ מ"ר 2,120 ₪.

צביעת הקירות לאחר תיקוני טיח 30 ₪/ מ"ר 1,590 ₪.

ניקיונות 1,500 ₪.

סה"כ- 20,050 ₪".

 

מומחה בית משפט קבע בחוות דעתו השנייה כי עלות החלפת ריצוף גם בחדרי שינה, , הינה בסך 16,260 ₪.

יצוין כי המחירים שלעיל אינם כוללים מע"מ ויש להוסיף עליהם 10% פיקוח. כמו כן, אם התובעים יבקשו לתקן בכוחות עצמם, אזי המחירים הנ"ל יעלו בכ- 30% לערך.

 

מומחה בית המשפט נדרש לשאלת העלויות האפשריות במקרה של ביצוע הדבקה של הריצוף ולא החלפה  וקבע כדלהלן:

"אכן בחדרי האמבטיה הריצוף והחיפוי זהה. כך שאם יוחלט על הדבקה בכל שטח הבית יהיה צורך לתת פתרון של חיפוי זהה בקירות ורצפה של חדרי אמבטיה/שירותים.

כך שעלות ההדבקה + פתרון לחיפוי הקירות יהיה זהה לעלות של החלפה.

לכן, לא יהיה מנוס מלהחליף ריצוף שלמים ולא לבצע הדבקה" (עמ' 1 לתשובות לתוספות מיום 13.1.12).

 

אשר על כן הנני מורה על תיקון הליקויים בדירה על דרך החלפת הריצוף בדירה.

 

אציין כי לאור התעקשות התובע כי הנתבעת 2 לא תבצע התיקון ובהתאם להלכה פסוקה (ראי/ה (2), 858, בעמ' 858), הנני מורה כי הנתבעת 2 תשלם לתובעים סכום של  36,310 ₪ בצירוף מע"מ כחוק בגין החלפת הריצוף בדירה.

 

סכום זה אינו כולל את הגדלת הנזק על ידי התובעים עת התקינו פרקט בדירה וזאת ללא ידיעת הנתבעים וכן הסכום משקף את עלות התיקון אשר היה על הנתבעת לשלם לו ניתנה לה זכות התיקון.

 

לעניין ראש נזק הלא ממוני- מאחר והתובעים המתינו שנים רבות עד לפנייה לנתבעת ולא הוכחה כל פנייה קודמת נראה כי מצב הריצוף בדירה לא היה כה חמור באופן המצדיק פיצוי בגין נזק לא ממוני.

התובעת 1 כלל לא העידה  בדבר הנזק הלא ממוני שנגרם לה.

אשר על כן הנני דוחה תביעת התובעים בראש נזק זה.

 

עלות שהות מחוץ לבית  - במשך שבועיים במהלך התיקון , על פי קביעת המומחה , בהתאם להצעת מחיר שהגישו  התובעים – 6,650 ₪.

 

עלות פינוי,  אחסון הרהיטים  והחזרתם-   3,000 ₪ .

 

אין מקום לחיוב  הנתבעת 2 בעלות פיקוח שכן התובע העיד כי מתוקף מקצועו הוא יכול לפקח בעצמו על ביצוע העבודה.

 

אשר על כן הנני מחייבת הנתבעת 2 לשלם לתובעים סך 52,132 ₪  בצירוף הוצאות משפט  של התובעים בגין עלות חוות דעת המומחים  מטעמם על פי הקבלות שהוגשו  לרבות חלקם בשכ"ט מומחה בית המשפט ואגרה בה נשאו ובצירוף שכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪ .

לא הוכחה כל ערבות  אישית של  הנתבעים 3-4 כלפי התובעים, והנני מורה על דחיית התביעה כנגדם. 

banner 3d