72. ב"ש 116/77 ביהמ"ש העליון גליצמן נגד שני ​

בקשות שונות מס' 77 / 116

 

בנימין גליצמן נגד דרורה שני, ואח'

 

בבית-המשפט העליון [6.7.77, 2.11,77, 3.11.77]

לפני הרשם (ברטוב)בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

 

רשם בית-המשפט העליון פסק -אין למצוא במחלתו של המבקש טעם מיוחד להארכת המועד להגשת הערעור.

 

הערות: להעדר "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור, עיין: המ' 513/77 יעקב בוסקילה, קטין, על-ידי הוריו נ' משרד החינוך והתרבות, ואח', פ"ד לא (3) 447 וההערות שם.

 

בקשה למתן ארכה להגשת ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי, באר-שבע (השופט י' טירקל), מיום 28.3.77, ב-ת"א 294/76. הבקשה נדחתה.

 

המערער טען לעצמו;

צבי שטיין - בשם המשיבים

 

החלטה

 

מעשה בפשרה שנחתמה בין בעלי-הדין שלפנינו וקיבלה תוקף של פסק-דין. המבקש ובא-כוחו נכחו במעמד מתן פסק-הדין ועובדה זו מוצאת את ביטויה בפרוטוקול הדיון כהאי לשנא:"באי כח בעלי הדין והתובע (שהוא המבקש לפנינו) מבקשים לאשר את הפשרה".המבקש לא השלים כנראה עם פסק-הדין וביקש לבטלו מן הטעם שהוא, עצמו לא היה שותף לפשרה, ושבא-כוחו פעל שלא על דעתו. בקשתו זו נדחתה ואז נותרה בפני המבקש הדרך לערער על פסק-הדין. מן הנכון לציין, כפי שיבואר להלן, כי אכן היה עוד בידיו זמן מספיק להגשת הערעור, אלא שהוא לא הזדרז ,ובינתיים חלף המועד המיועד להגשת הערעור. כאשר נוכח המבקש כי החמיץ את המועד, הגיש בקשה זו להארכתו.

 

המבקש מנסה להצדיק את החמצת המועד בשני נימוקים, ואלה גם מופיעים בתצהיר שצורף לבקשה.

האחד הוא - העיכוב בדיון בבקשה לביטול פסק-הדין, שנגרם בגלל העדרו של כב' השופט קמא, אשר כיהן באותה תקופה כיושב-ראש ועדת הבחירות האזורית. הנימוק השני - המחלות שפקדו את המבקש וריתקוהו למיטה לתקופה ארוכה.

 

הנימוק הראשון אין בו כלל להצדיק את האיחור בהגשת הערעור. באותה תקופה הסתייע המבקש בעצת עורך-דין ואין לי ספק שידע כי המועד להגשת ערעורו הינו מוגבל בזמן. גם אם הגיש את בקשתו לביטול פסק-הדין יכול היה לפעול כבעל-דין זריז ולהגיש את ערעורו בחינת שמא יזדקק לו. אף לאחר שנדחתה בקשתו לביטול פסק-הדין ביום 26.4.1977, נותר בידי המבקש זמן מספיק להגשת ערעורו, שכן המועד להגשתו נסתיים רק ביום 20.5.1977.

 

השהיה זו מנסה המבקש להצדיק בנימוקו השני, דהיינו בחוליו הממושך. אין לי ספק שהמבקש אדם חולה הוא והראיה לכך - צרור האישורים הרפואיים אשר בידיו, אלא שלדעתי אין למצוא בכך טעם מיוחד להארכת המועד.

 

ממה נפשך - אם נבצר מהמבקש להגיש את ערעורו בשל מחלתו, איך עלה בידיו להגיש את הבקשה לביטול פסק-הדין? ושמא תאמר כי עורך-דינו הגיש את הבקשה, הרי גם לצורך הגשת הערעור טוב היה סיועו של עורך-הדין. יתר-על-כן, עצם נוכחותו של המבקש בבית-המשפט, במעמד מתן ההחלטה הדוחה את הבקשה לביטול פסק-הדין, מוכיחה כי באותה תקופה לא היתה מחלתו של המבקש כה חמורה שמנעה ממנו להגיש את ערעורו או לפחות להגיש בקשה להארכת המועד, ולא להשהותה תקופה ממושכת.

 

בטיעונו בעל-פה העלה המבקש נימוק נוסף והוא יחסיו המעורערים עם עורך-דינו אשר לדבריו מעל באמונו. טענה זו בוודאי שאין בה טעם להארכת מועדים.

 

אם אכן פעל עורך-דינו שלא על דעתו, יוכל המבקש להעלות את טענתו בפני לשכת עורכי-הדין, ואם נגרם לו נזק, יתבעהו מעורך-דינו.

 

מכל האמור לעיל מגיע אני למסקנה, כי המבקש לא הראה טעם מיוחד להארכת המועד, שהוחמץ על-ידו, וגורל בקשתו להידחות.

 

הבקשה נדחית ללא צו להוצאות.

 

ניתנה, היום, כ"ב בחשון תשל"ח (3.11.1977).

banner 3d