71. פס"ד ראשון של זוסמן שקבע כי גם יום מהווה איחור לצורך הגשת ערעור
המרצה מס' 77 / 513
יעקב בוסקילה, קטין, על-ידי הוריו ואפוטרופסיו הטבעיים,יהודה ויהודית בוסקילה
נגד
1. משרד החינוך והתרבות
2. יהודה מוטס, מנהל בית -ספר ממ"ד "ניצנים"בבית-המשפט העליון
[2.8.77] לפני הנשיא (זוסמן) בלשכתו תקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג1963-, ק"ת, 1869, תקנה 488.
הערעור נסב על החלטת הרשם בה נקבע שהטעות המשרדית שגרמה לאיחור בהגשת הערעור אינה בבחינת "טעם מיוחד".
נשיא בית-המשפט העליון פסק -
א. (1) טעות משרדית אינה יכולה לעלות לכדי טעם מיוחד.(2) בהעדר פירוט והסבר מהי הטעות הנטענת, אין עילה להאריך מועד עלסמך טענה סתמית של טעות משרדית.הערות:להעדר "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור, עיין: ב"ש 288/76 שלום בוהדנא נ' אסנת בוהדנא, פ"ד לא (2) 180; ב"ש 169/76 בן ציון פלדמן נ' יעקב פלדמן, פ"ד ל (3) 643; בר"ע 45/76 מדינת ישראל נ' אטל פלורנס, ואח', פ"ד ל (2) 617; ב"ש 32/74 יונה אביגור נ' דוד ברינה, פ"ד כח (1) 729.ערעור על החלטת רשם בית-המשפט העליון (השופט ד' ברטוב), מיום 1.6.77, ב-ב"ש 83/77. הערעור נדחה.א' ישי - בשם המערער; צבי שטיין - בשם המשיבים.
בתובענה שהוגשה בשנת 1970 בבית-המשפט המחוזי בירושלים על-ידי המערער שהיה אז כבן עשר שנים ניתן בשנת 1977 פסק-דין הדוחה את התובענה. עילת התביעה היתה, כי בשיעורי כיתה ג', בה למד המערער אותה שעה, ביום פלוני בחודש נובמבר 1969, היינו כשנה לפני הגשת התובענה, מסרה לו המורה מספריים חדות שבהו גרם הוא לפציעה בעינו. כאמור התובענה נדחתה בשנת 1977 ומועד הערעור על פסק-הדין תם ביום 14 באפריל 1977. אומר פרקליט המערער-התובע שטיוטת הערעור היתה מוכנה להדפסה במשרדו "או הודפסה בחלקה כבר ביום 14.4.77", אלא בשל טעות משרדית - כך נטען בתצהיר - החאחרה הגשת הערעור עד ליום 17 באפריל 1977.
משאיחר התובע בהגשת הערעור הוא בא אל הרשם המלומד של בית-משפט זה בבקשה להאריך לו את המועד להגשת הערעור בשל הטעם האמור, היינו הטעות המשרדית. לא למותר להוסיף, שלפי דברי הפרקליט המצהיר לא נגלתה לו הטעות המשרדית אלא למחרת היום, היינו ביום 15 באפריל כשהמועד להגשת הערעור כבר חלף עבר. הרשם המלומד דחה את הבקשה להארכת המועד בקבעו שהטעות המשרדית הנטענת איננה בחזקת טעם מיוחד כדרוש על-פי תקנה 488 לתקנות סדר הדין האזרחי.
ברם, התובע אינו מרפה מן הענין ובא אלי בערעור על החלטת הרשם שבו הוא מעלה טענות מטענות שונות. טענה אחת היא שהמערער היה בשעת מעשה קטין, אולם לא זו בלבד שעקב הסחבת בדיון בבית-המשפט המחוזי הגובלת בשערוריה ציבורית הגיע התובע עכשיו, משהתיימר לערער, כמעט לגיל הבגרות אלא שעובדה זו אינה יכולה לעלות לכדי טעם מיוחד. המערער היה במשך כל ההליכים מיוצג על-ידי פרקליט. חזקה על זה שהוא יודע דת ודין, ויודע שאם חפצים לערער יש להגיש הודעת-הערעור בתוך המועד הקבוע בתקנות.
אפילו רצינו להכיר בטעות משרדית "כטעם מיוחד", חובת הפרקליט המצהיר היתה להסביר טעות משרדית זו מהי, ובית-המשפט היה למד מי טעה במשרד הפרקליט ומה היתה הטעות. בהעדר פירוט כזה אין עילה להאריך מועד על-סמך הטענה הסתמית אשר הפרקליט לא התכבד לפרט בתצהיר.
אין צריך לאמר שמשנקבע בחיקוק מועד של ארבעים וחמישה יום להגשת הערעור, הגשת הערעור בעוד מועד היא חיונית. לפיכך אין משקל לטענה שהמערער איחר רק בשלושה ימים. בקביעת מועדים שהם הכרחיים לשם נוהל תקין יש תמיד משום אלמנט של שרירות, אבל כשדבר המחוקק הוא שהמועד יהיה ארבעים וחמישה יום, לא יוכל בעל-דין לצפות לכך, שאם הוא בא עם ערעורו רק ביום הארבעים וששה, ערעורו יתקבל לרישום, זולת כמובן אם הראה טעם מיוחד לצידוק האיחור.
דרך אגב, התובענה נדחתה על-ידי השופט המחוזי מהטעם שנתן אמון בעדי ההגנה ולא נתן אמון בעדי הנער.
זאת אני מוסיף כדי להפיס את דעתו של המערער או אביו אפוטרופסו, לאמור, הסיכויים לזכות בערעור, אילו הוגש, היו ממילא לא-גדולים. אם המערער או אפוטרופסו סוברים אחרת, היינו אם הם בדעה שעל-ידי אי-הגשת הערעור בזמן נגרם עוול למערער, חובתם היא לתבוע לדין מי שגרם לאיחור, היינו פרקליטם שבידו הפקידו את המלאכה לייצג אותם, ואל יבואו בטענה לא על בעל-דין יריב, שהתגונן בהצלחה מפני תובענתם, ולא על הרשם של בית-משפט זה שהפעיל את החוק כהלכתו.
הערעור נדחה. המערער ישלם למשיבים סך 2,000 לירות הוצאות.
ניתן היום, י"ח באב תשל"ז (2.8.1977).